צינור כיבוי אש

מהו צינור כיבוי אש?

צינור כיבוי אש הוא צינור שעמיד ללחץ גבוה ושמוביל מים (או מעכב אש אחר כמו קצף) כדי לכבות אש. מצדו האחד, הוא מתחבר למכונית כיבוי אש או למקור מים או קצף קבוע, כגון ברז מים או למערכת הצנרת. צינור אש הוא אחד החלקים הבסיסיים והחיוניים של ציוד כיבוי אש, כאשר  יש צורך להעביר מים מאספקת מים פתוחים, או מאספקת מים בלחץ.

תקינה לצינורות כיבוי אש

כתלות בתקן המחייב אותה מדינה, לחץ העבודה הרגיל של צינור אש יכול לנוע בין 8 ל -20 בר ( 90-116 PSI)או לפי תקן NPFA    National Fire Protection Association ,לחץ התפוצצות שלו עולה על 110 בר. ( 1600 PSI).

תקן ישראלי 365 על חלקיו עוסק במרכיבי צינור כיבוי אש ומרכיביו, כולל התקני חיבור והארכה. ישנם צינורות כיבוי אש מחומרים שונים, העומדים בדרישות שונות לחוזק, לגמישות ונוחות שימוש. גם לראש הזרנוק ישנן מספר תצורות, המאפשרות עיסוק בשריפות מטווחים שונים, בהתאם לקוטר מזנק כיבוי האש המורכב בראש צינור כיבוי האש.

המלה זרנוק בעברית היא המלה התקנית לצינור כיבוי אש.
במיגוון המוצרים שאנו מציעים ישנם צינורות כיבוי אש  במספר תצורות, העומדים בתקנים המחמירים ביותר של רשויות כיבוי אש, בישראל ובעולם.
הצינורות בדרך כלל מחולקים לשתי קטגוריות, בהתבסס על השימוש בהן: צינור יניקה וצינור מסירה

תחזוקת צינור מים

לאחר השימוש, נדרש בדרך כלל לייבש את צינור אש, מכיוון שמים עומדים שנשארים בצינור לאורך זמן עלולים לפגוע בחומר ממנו מיוצר הצינור, ולהפוך אותו  ללא אמין או בלתי שמיש. לכן, בתחנת הכיבוי האופיינית לרוב יש “מגדל צינורות”,  מבנה גבוה המתאים לאורך הצינור לצורך תחזוקה מונעת כזו (גלגלון כיבוי אש).

צינור כיבוי אש – היסטוריה

ככל שנראה שצינורות כיבוי אש היו איתנו מזה זמן רב, האמת היא שמדובר במוצר חדש יחסית. עד אמצע המאה ה -19, נלחמו ברוב השריפות על ידי מים שהועברו למקום בדליים. משאבות יד הזרימו מים  דרך צינור קטן לגיגיות גדולות, ומשם נלקחו המים.  רק בסוף שנות ה -60 של המאה ה -20, צינורות כיבוי האש המוכרים הפכו זמינים ובתפוצה עולמית (מזנק כיבוי אש). 

אמת, כבר באמסטרדם שבהולנד,  ב- 1673 יצרו גרסה מוקדמת של צינורות כיבוי אש, על ידי יריעות עור שנתפרו לצורת צינור, אך מוצר זה לא שיפר מהותית את כיבוי האש ולא הפך נפוץ.  בפילדלפיה בשנת 1794 הוצג צינור בד , ששופר עם יריעות עור, חיזוקי מסמרות ורדידי נחושת, אך הוא נטדה להתפוצץ.


בסביבות 1890 עברו לצינורות מחוטי פשתן-קלים יותר, וגם כאשר סיבי הצינור, עשויים פשתן, נרטבו, הם התנפחו והידקו את המארג, וגרמו לצינור להיות אטום למים.


בעקבות המצאת תהליך הגיפור- וולקניזציה, צינורות גומי הפכו נפוצים, עם ציפוי וריפוד בד לחיזוק פנימי. שיפורים ושכלולים ממשיכים להיות מוצגים בתחום, ובכל מקרה צינורות כיבוי אש זמינים היום במגוון תצורות (ספרינקלרים).


צינורות כיבוי אש התגלגלו גם לשימוש שלא עליו חשבו המפתחים לאורך השנים, כאמצעי לשליטה בקהל לפיזור הפגנות. הנושא עלה לכותרות ולתודעת הציבור במלוא העוצמה, במיוחד בפיזור מחאות השחורים לשיוויון , שאורגנו על ידי התנועה לזכויות האזרח בשנת 1963. בבירמינגהם בארה”ב, במפקד המשמר האזרחי הגזעני של העיר יוג’ין “בול” (“פר”) קונור, הפך זאת לכלי עיקרי בפיזור ההפגנות. 

צרו איתנו קשר גם בחרום

077-8036386

alboer92@gmail.com

מגוון רחב של פתרונות גילוי וכיבוי אש

לשיחת ייעוץ חינם וללא התחייבות השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם!